בישראל נפטרים מדי שנה כ-35,000 יהודים. הקבורה נעשית ע"י כ-600 חברות קדישא, שמתוכן כ-500 מהן הנן יחידות המשתייכות למועצות הדתיות. הקבורה בישראל הנה באחריות מספר גורמים ביניהם: משרד הדתות, המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות, משרד הפנים, מנהל מקרקעי ישראל והרשויות המקומיות.

 הקרקעות המוקצות לקבורה נמסרות ע"י מנהל מקרקעי לחברות הקבורה המאושרות בהתאם לחוק. הפיתוח נעשה על ידי ובמימון חברות קדישא, שכן הוצאות יום הקבורה ממומנות הבתאם לחוק, על ידי המוסד לביטוח לאומי.

 קבורת תושב ישראל, שנפטר בישראל או בחו"ל, ונקבר במקום מגוריו הנה ללא תשלום.

 על פי החוק במקרים הבאים חברת הקבורה יכולה לגבות תשלום:

1. רכישת חלקת קבר בחיים (על פי התעריפים הקבועים בחוק. יש לציין שהתעריף שונה ממקום למקום).
2. קבורה בחלקה חריגה (חלקה שאושרה מראש על ידי המוסד לביטוח לאומי כחריגה).
3. קבורה בבית עלמין סגור (בית עלמין שהוכרז כסגור בשל מיעוט חלקות לקבורה).
4. תושב ישראל שנפטר ומשפחתו מעוניינת לקברו שלא במקום מגוריו (ניתן לגבות תשלום בגין העברת הנפטר).

 הקבורה היהודית המקובלת בארץ ישראל בדורות האחרונים נעשית על פני מפלס קרקע אחד ב"קבורת שדה". מספר הקברים בדונם משתנה על פי תנאי השטח ופיתוח שטחים ציבוריים ושבילים. בקבורת שדה נקברים בממוצע כ-270 נפטרים בדונם. על פי הנחה זו, יש להקצות לצורכי הקבורה בישראל לפחות 126 דונם לשנה ובהתאם לקצב גידול האוכלוסייה כ- 3% לשנה מדובר בעשרות אלפי דונם שיש להקצות לקבורה עד שנת 2020.

בתהליך התכנון וההקצאה יש לקחת בחשבון אילוצים נוספים כדוגמת: הצורך להעניק לציבור שירותים ברמה סבירה, שירותי נוף וסביבה, קרבה לאזורי מגורים, מגרשי חנייה וגישה נוחה, שמירת אחוזות קבר לבני משפחה. כל אלה מגדילים את הקצאות הקרקע הנדרשות.

 הקצאת קרקע לבית עלמין מהווה ייעוד קרקע תמידי. יש להניח, כי בשונה  משימושי קרקע אחרים, כגון בנייה למגורים, לתעשייה למסחר ולתעבורה, לא ניתן יהיה לשנות את ייעוד הקרקע  או לבנות ע"ג  הקרקע שהוקצתה למטרת קבורה. בניין משרדים ישן יוסר בעתיד ובמקומו יוקם בעתיד בניין חדיש ומאוכלס יותר. לא כן בנושא הקבורה.

 במידה שלא תיושם הקבורה הרוויה בישראל, יאזלו תוך זמן קצר עתודות הקרקע המיועדות לקבורה ברוב חלקי הארץ ובגוש דן צפוי מחסור בקרקע לקבורה תוך חודשים ספורים.