70% מאוכלוסייה היהודית בישראל מתגוררת בערים הגדולות, בהן קיימת מצוקת קרקע לפיתוח, בנייה וקבורה.

 על פי ההלכה ומנהגי הקבורה היהודיים לא נהוג לקבור אפר אדם, לא ניתן להמשיך לקבור בשטח ששימש בעבר לקבורה ולא ניתן לשנות ייעודו של שטח שמשמש כבית עלמין.

 בשנת תשמ"ז אישרה מועצת הרבנות הראשית לישראל, פה אחד, קבורה רוויה, בהתאם לשיטות קבורה שהיו מקובלות במסורת היהודית, בגולה ובארץ ישראל. 

 הקבורה הרוויה מאפשרת ניצול מרבי של הקרקע : ניתן לקבור בדונם כאלף נפטרים ויותר  – פי 4 מהמקובל בקבורת שדה. שיטות הקבורה הרוויה מיושמות מזה מספר שנים בערים הבאות : ירושלים, תל אביב, חיפה, ראשון לציון, הרצליה וכפר סבא.

 הקבורה הרוויה תחסוך אלפי דונמים : לדוגמה רק באזור המרכז בו מתגוררים כשני מיליון נפש, נדרש להקצות לצורך קבורה בקבורת שדה כ- 26 בתי עלמין על פני שטח כולל של כ-24,000 דונם לקבורה.  לשם המחשה, שטח זה זהה לשטחה של תל אביב מהירקון ועד יפו, מהים ועד רמת גן.

בקבורה רוויה ניתן לחסוך 75% מהיקף השטחים לקבורה.

 עלות הנחת התשתית לקבורה רוויה יקרה יותר מאשר בקבורת שדה. אולם במבט כולל, לקבורה הרוויה יש יתרונות כלכליים כבדי משקל.

 ראייה ממלכתית לניצול מושכל של משאבי הקרקע המצטמצמים של המדינה, מחייבת את הגורמים הממלכתיים לפעול בהתאם לאינטרס הלאומי ולעודד קבורה רוויה. לדוגמה אתרי מחצבות נטושות, נפילי קרקע ושפכי עפר יועדפו כאתרים לבתי עלמין בקבורה רמה – תוך שיקומם.

גם בבתי העלמין קיימים, ניתן לייעד חלקות פנויות לקבורה רוויה .